My eLement

שמתי לב, שבתור אדם עובד (בהנחה ויש לך תחביבים מוסיימים, ועוד יותר אם יש הרבה כאלה) אני מוצאת את עצמי מצמצמת יותר ויותר את זמן ה"כיף" שלי. נכון, זה אחד הדברים הכי בסיסיים שאפשר לחשוב עליהם - כשיש עבודה אין זמן לשבת כל היום ולעשות דברים שאתה אוהב. מפתיע אך אמיתי.
אז רציתי להציג את יום השישי שלי:
הוא מתחיל ביקיצה טבעית בדר"כ. גם היקיצה נהרסה כמובן בגלל העבודה - כשקמים בשש כל בוקר יותר קשה לקום בשתיים בצהרים בסופ"ש.. אז הוא מתחיל ממש בבוקר שזה גם טוב כי זה נותן לי יותר זמן לערבוביית ה"תחביבים" הדחוסה שלי.
בבוקר יש קפה עם קצת ג'ינג'ר בצד בשביל הארומה (ככה זה כשמקושרים לבלייזר) - סוף שבוע או לא סוף שבוע?
אחרי הקפה יש כמה אופציות. הראשונה, בה אשתי היפה הולכת לחדרה לחרישה מסיבית לכבוד קורס כלשהו, היא האופציה בה אני מתיישבת לאחר כמה זמן על המחשב ומתחילה במשחקים.. ציווילזיישן 2 טוב להתחלה. שעות הבוקר - אין שחקנים במשחקי הרשת והמשחק הזה פשוט מעביר 4 שעות בלי שתרגישו בכלל.
זו גם נקודת זכות במשחק, אבל גם נקודת תרפה כי זה הופך אותו לאלמנט מסוכן מבחינת ניהול הזמן.
מתישהו שם באמצע תהיה ארוחת צהרים קלה, בערב נוסעים לאמא לארוחה (למחוק עוד 3 שעות לפחות מהלוח).

אחרי הצהרים מתחיל קצת אקשן. Guitar Hero אחרי האוכל.. קצת להוריד את מה שאכלנו עם מוזיקה טובה, והאשליה הכלכך ממכרת שאני כן אני מנגנת ברגע זה את שיר המטאל ההרסני שרץ.
אם אתם לא יודעים על מה אני מדברת - בושו לכם!
בתור שונאת קונסולות מושבעת המשחק הזה גרם אפילו לי לרצות לרוץ לקנות פלייסטיישן.. לי.. לקנות. אדיר.

ברוב המקרים זה הזמן שבו מתחילים לבדוק אם יוצאים היום, מבקרים חברים, חברים באים, משחקים משחקים או עושים משהו אחר.. אני נכנסת לעשות כמה סיבובי הרג במשחק רשת כלשהו ויוצאים לאמא.. אחרי אמא, אם לא יצאנו לאנשהו או עשינו משהו - ממשיך ההרג, והפעם היפה בנשים מצטרפת להרג - כמה כיף.
לשחק ביחד במשחק שבו משחקים כרגע איתנו עוד 15 אנשים שבשלב זה כבר נהיו כמעט משפחה. ככה זה עם משחקים ותיקים מאד. הקהילות ה"גרעיניות" נשארות. זו גם הסיבה היחידה שהמשחקים האלה עדיין מעניינים.

אם יוצאים זה אומר שכל ההרג המתואר בשורות למעלה צריך להדחות ולהצטמצם במקרה הטוב לשעות 1-2 בלילה, ובמקרה הרע השעות האלו כבר יהיו מאוחרות מדי ולא יהיה עם מי לשחק.
להיות מכור זה להלחץ מהמשפט האחרון